החלטה בתיק בש"פ 6974/04

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב), שניתנה ביום 18.7.04 בתיק ב"ש 91905/04, לפיה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום המתוקן מייחס לו עבירות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) ועל חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף), כגון הוצאת חשבוניות מס כוזבות בנסיבות מחמירות; ניכוי מס תשומות בלי שיש לו מסמך שהוצג כדין, בנסיבות מחמירות; הגשת דו"חות מס ערך מוסף כוזבים, בנסיבות מחמירות וניהול חשבונות של רשומות כוזבות בנסיבות מחמירות. כמו-כן מייחס לו כתב האישום עבירות של הלבנת הון לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000; שיבוש מהלכי משפט בנסיבות מחמירות לפי סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 ו- 418 לחוק העונשין.

           לפי הנטען בכתב האישום, בין השנים 2000 - 2002, עשה העורר שימוש בשמה של אליאונורה נוביקוב (להלן: אליאונורה), הרשומה במשרדי מס ערך מוסף, והוציא 274 חשבוניות מס פיקטיביות, האומרות בכזב שלכאורה סיפקה אליאונורה עובדים לחברה שבבעלות העורר. בפועל לא בוצעו העסקאות כאמור, והחשבוניות הפיקטיביות הנ"ל נרשמו בחשבונותיה של חברה בבעלותו של העורר. כמו-כן, הוציא העורר 372 חשבוניות מס פיקטיביות, בערך של כ- 25,000,000, כאשר לא התבצעה כלל עסקה בין העורר לבין מי שרשום על גבי החשבוניות. כמו-כן, הוציא העורר חשבוניות פיקטיביות על-שם עוסק בשם דמיטרי שידרין, בלא ידיעתו ובלא הסכמתו. גם חשבוניות אלה נרשמו בספרי חשבונות החברה שבבעלות העורר. כנגד החשבוניות הפיקטיביות, משך העורר כספים לספקים פיקטיביים.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה או התביעה) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגד העורר.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב) הורה, ביום 1.4.04, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו ובהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו ולהבטיח את המשך קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, כשהוא לא יהיה מאחורי סורג ובריח (להלן: ההחלטה הראשונה).

           העורר הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב) דחה, ביום 24.6.04, את הבקשה לעיון חוזר (להלן: ההחלטה השנייה).

           או-אז, פנה העורר לבית-המשפט המחוזי בבקשה שנייה לעיון חוזר, בקשה שהוגשה בעל-פה, כאשר הנסיבות החדשות שצוינו בה הינן, כי ההגנה מוכנה להגיש את כל העדויות של עדי התביעה שיש להם זיקה לעורר, מבלי שיהיה צורך להעידם ולחקרם. בנסיבות אלה, סבר העורר, כי יש משום שינוי נסיבות. ברם, בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב) קבע בהחלטתו, מיום 28.6.04, כי מן הראוי, שיתקיים קודם דיון בפני המותב העיקרי, וכי לא יוכל לתת החלטה בתיק שבפניו בטרם ניתנה החלטה כאמור, אך הוסיף, כי אם תאושר בקשת הסנגוריה להגשת ראיות התביעה בהסכמה, יש לראות בכך נסיבה חדשה, המצדיקה עיון חוזר בסוגיית המעצר, לאחר שיישמט הטעם העיקרי שעמד בבסיס החלטת המעצר (להלן: ההחלטה השלישית).

           העורר סירב לקבל עליו את הדין, והגיש לבית-המשפט המחוזי "בקשה דחופה לשחרור הנאשם", בה ציין, כי ביום 1.7.04 היה דיון בפני כבוד השופט צ' גורפינקל, השומע את התיק להוכחות, בקשר עם הגשת הודעות של עדי תביעה המקורבים לעורר. על-פי האמור, הסכימה ההגנה להגשת כל שש ההודעות של עדי התביעה לתיק בית-המשפט, ללא חקירתם, אלא שהתביעה הסכימה שיוגשו רק הודעות של שלושה עדים, וביקשה להעיד את שלושת העדים האחרים. לטענת העורר, מדובר בחוסר תום-לב של התביעה, אשר עושה הכל, על-מנת להכשיל את שחרורו של העורר.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אחיטוב) דחה, ביום 18.7.04, את הבקשה, בקובעו, כי לא שוכנע, כפי שניסה לטעון העורר, שהסיבה היחידה העומדת בבסיס סירובה של התביעה, הינה סיכול שחרורו של העורר.

           מכאן הערר שבפני.

           טוענים באי-כוח העורר, בין היתר, כי המשך פרשת התביעה נקבע רק לחודש ספטמבר 2004 וכפי הנראה, רצונה של התביעה להעיד את כל עדי התביעה הרלוואנטיים בבית-המשפט, תימשך זמן רב ותגרור אחריה את מעצרו של העורר ללא צורך. עוד מוסיפים וטוענים באי-כוח העורר, כי בעוד שבמהלך הדיון הסכימו הצדדים, כי התביעה תסכים לשחרור העורר בתום הצגת שאלות הבהרה לתשעה עדי תביעה בלבד, אשר להם תלות בעורר, נראה שהתביעה חוזרת בה, לכאורה, מהצהרתה, שכן כעת טוענת היא, כי תהא נכונה להסכים לשחרור העורר בתנאים מגבילים רק בתום פרשת התביעה כולה.

           מנגד, טוען בא-כוח התביעה, כי אומנם נשקלה הצעת באי-כוח העורר לוותר על שישה עדים מטעם התביעה, אולם ההצעה נדחתה, שכן לטענתו אין מדובר בשישה עדים בלבד, הקשורים לעורר, אלא מדובר ביותר עדים, שיש בכוונת התביעה להביאם לעדות, על-מנת שבית-המשפט יוכל להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. כמו-כן, טוען בא-כוח התביעה, כי הגם שהתביעה תהא נכונה להסכים לשחרורו של העורר בתנאים מגבילים בתום פרשת התביעה כולה, מהסכמה זו לא ניתן לגזור, כי היא ויתרה על ניהול תקין של פרשת התביעה ושמיעת עדותם של חלק מהעדים בבית-המשפט. עוד מוסיף וטוען בא-כוח התביעה, כי התביעה תעשה כל מאמץ לסיים את הבאת ראיותיה בישיבות הקרובות ועם סיום הבאת מלוא הראיות תסכים לשחרורו של העורר, בכפוף להצהרת העורר ובאי-כוחו, כי כל יתר הראיות והעדויות יוגשו בהסכמה לבית-המשפט המחוזי.       

           לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר.

           במקרה שלפני, מדובר בעורר, אשר בית-המשפט המחוזי נתן בו אמון, כאשר שחררו בערובה לאחר שנעצר ביום 13.1.04. בין היתר, תנאי לשחרורו היה, כי יימנע מיצירת כל קשר עם המעורבים בפרשה זו. ברם, העורר הפר את התנאי בכך שיצר קשר עם אחד העדים וניסה להבריחו מן הארץ עם דרכון מזויף. העורר אף המשיך והוציא עוד ארבע-עשרה חשבוניות פיקטיביות במהלך חודש ינואר, לאחר שנחקר ושוחרר כאמור. מנסיבות אלה ניתן ללמוד, כי העורר מקל ראש בתנאים שבית-המשפט המחוזי הציב לו בעת שחרורו בערובה.

           בנסיבות המקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד ומלמדים, כי מאחר וטרם נשמעו כל העדים שיש להם שייכות לעניין ומקיימים ביניהם ובין העורר יחסי תלות, יש חשש, כי שחרורו של העורר ממעצר, בשלב זה, עלול להזיק ולשבש את שמיעת העדים באופן חופשי, ומבלי שיופעל עליהם כל לחץ, העלול לסכל את מטרת ההליך.

           יתרה מזאת, כידוע, לתביעה הזכות לנהל את פרשת התביעה בדרך כפי שהיא מוצאת לנכון. ברור, איפוא, כי אין ההגנה יכולה להכתיב לתביעה את דרך ניהול הליך ההוכחות, הגם אם דרכה של ההגנה נראית יעילה ומהירה יותר, זאת כשם שאין התביעה יכולה להכתיב להגנה אילו עדים להביא וכיצד לשמוע את הראיות.      

           סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

           על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

           ניתנה היום, ט"ז באב תשס"ד (3.8.04).